הלחם המצרי נקרא ֲעֲ יְשְ, שמשמעותו בערבית חיים .

הלחם הוא הבסיס של הבישול המצרי; הוא מוגש כמעט בכל ארוחה; ארוחה של מעמד הפועלים או באזורים הכפריים במצרים יכולה להכיל לא יותר מלחם וקטניות .

הלחם המקומי נקרא עיְשְ מצרי או עיְשְ בלאדי (בערבית מצרית: عيش). המילה "עיש" באה מן השורש

הערבי ע.א.ש, שמשמעותו "לחיות", ומרמזת על מרכזיות הלחם בחיים במצרים. במצרים המודרנית הממשלה מסבסדת את הלחם כדי להבטיח את תזונתם של התושבים העניים. הלחם המצרי הוא פיתה עשירה ומלאת גלוטן.

הלחם היה נפוץ במצרים העתיקה והיווה מרכיב חשוב בתזונתם של המצרים. מקורות רבים אף מייחסים את ראשית האפיה למצריים העתיקהT_1U  הירוגליפים (כתב קדום) רבים מתארים למעלה מ-20 סוגים שונים של לחם ואת השיטות להכנתו. המצרים היו הראשונים שטחנו את גרגרי הדגנים בעזרת אבני-ריחיים.

אבני ריחיים זהו  מתקן המורכב משתי אבנים, ובו האבן העליונה זזה על פני האבן תחתונה בתנועה מעגלית או קווית. ביד אחת שופכים את את זרעי החיטה לחור במרכז האבן העליונה. היד השניה מסובבת את אבן הרחיים העליונה בעזרת המקל הבולט. הזרעים נלכדים בין שתי אבני הרחיים נשחקים ונטחנים בין האבנים. הקמח נשפך החוצה סביב אבני הריחיים.

לאחר עבודת הטחינה הקשה, שבוצעה על ידי נשים, היו המצרים לשים את הבצק ברגליהם. בחפירות ארכיאולוגיות נתגלו מאפיות ותנורי אפייה סגורים עשויים קרמיקה, שיכלו לאפות מספר רב של לחמים בו זמנית. 

ללחמם של הפרעונים ובני המעמד העליון הוספו תמרים כתושים ודבש, פירות, שומשום, פרג ותבלינים אחרים. לחם עם תוספת חמאה נקרא "לחם שמש", והוא מיוצר גם כיום במצרים, בדומה לתהליך ייצורו המקורי. על פי השערות ארכיאולוגים שהתבססו על בחינת שיניהן של מומיות שנתגלו בחפירות, היה הלחם במצרים העתיקה רווי בשברי אבנים וחול שגרמו לגריסה מתמדת של השיניים ולהריסתן. על פי הסברה נגרם הדבר מכיוון שנפות הפשתן בהם השתמשו המצרים לסנן את הקמח לא היו יעילות דיין. 

ואיך ניתן בכלל לדעת שבמצרים העתיקה אכלו לחם וכיצד הכינו אותו? ובכן ארכיאולוגים מגלים מה קרה בעבר, לפני אלפי שנים על ידי חפירה ומציאת עתיקות. במצריים נמצאו  שרידי תנורים וכן תמונות ופסלים המציגים את תהליך ייצור הלחם. כמו כן בקברים עתיקים נתגלו כיכרות לחם שהובאו כמנחות למת, כצידה לדרכו, ונשתמרו באקלים היבש של מצרים במשך כ-5000 שנה.